הרב פרומן

התורה ככלה- זוהר לשבועות

התורה ככלה- זוהר לשבועות

Posted on

הרב פרומן משתחווה בפני אשתו בחתונה

 

תיקון הכלה ( הקדמת הזוהר ח',א – ט,א)

 

 

ר' שמעון הוה יתיב ולעי באורייתא בליליא דכלה אתחברת בבעלה – אחד הדברים החשובים שהזוהר בא ללמד הוא איך אדם מגיע אל המלך – לקב"ה. הדרך שהוא מציג במאמר זה הוא שמצטרפים למלכה – לשכינה. איך מצטרפים לכלה, איך מצטרפים לחתונה? עוזרים להכין אותה. ההכנות לחתונה אינם קרות ומנוקרות, הכלה איננה מתקשטת בסלון כלות מקצועי כמו בתרבות המודרנית. חברותיה ומקורביה הם אלה שמקשטים (מתקנים – בלשון הזוהר) אותה ומשמחים אותה בלילה שלפני החתונה[1], אלה שנמצאים איתה בהכנות הם גם אלה שנכנסים איתה לתוך החופה. הבעיה שהזוהר כאן מתמודד איתה היא איך לצאת מהאנונימיות ולהיות מוכר אצל המלך, איך המלך ידע את שמך, ואיך הוא יכתוב אותך בספר הזיכרונות ויברך אותך? הדרך היא על ידי שתהיה מחובר למלכה. ההכנה לחיבור בין קוב"ה לשכינה היא דווקא בלילה, ודווקא על ידי חידושים בכל דרכי התורה דרך שירה ורינה – שילוב קריטי הנמצא בזוהר פעמים רבות. מי שמצטרף לשכינה הופך להיות חלק ממנה. ואז החתונה, החיבור האינטימי ביותר, בו הקב"ה שהוא ספיר טהור וחזק לוקח את השכינה (מידת המלכות) ושולט עליה, ומאיר אותה.

 

השכינה כשלעצמה היא דין, שמה 'אל' וכידוע כתוב – 'אל זועם בכל יום'. הכלה היא גם 'כלה ונחרצה' – מלשון כיליון. הקב"ה מאיר לתוכה ומעלה את דרגתה ובאותו זמן זוכר את כל בני בריתה שנכנסים איתה להתייחדות של החתונה. לימוד התורה המקשט את הכלה הוא במשמעות של חיבור באסוציאציה ארוטית וכך עולה עוד תנאי אחד בסיסי להגיע אל המלך והוא ענינו של הזוהר כולו – שמירת הברית, שמירת הברית היא התנאי לחיבור עם המלך ועל כך יש עוד בהמשך המאמר.

 

 

 

רב המנונא סבא אמר הכי – ' אל תתן את פיך לחטיא את בשרך' – פסוק זה מעורר אסוציאציה ישירה לאלישע בן אבויה המוכנה 'אחר'. פסוק זה נאמר עליו במעשה מארבע שניכסנו לפרד"ס, 'אחר' שם מוצג כאבטיפוס למיסטיקאי שנכשל. גם כאן רב המנונא מפנה פסוק זה לכישלון של החיבור לאלוהים ומעמיד אותו בכישלון של שמירת הברית. הפה הוא מחטיא את הבשר, הקישור בין הפה למה שמכונה בשר זה מוכר לנו מספר יצירה (פרק ו') שם מתואר בריתו של אברהם אבינו. ספר יצירה עושה שם קישור בין המילה של הדיבור למילה של הבשר – 'כרת לו ברית בין עשר אצבעות רגליו והוא ברית מילה, כרת לו ברית בין עשר אצבעות ידיו והוא ברית לשון'.

 

בזוהר כאן, שמירת הברית מתפתחת לשמירה על האדם מפני מלאכי החבלה הבאים לקחת את האדם בעוברו על פתח הגיהינום. כאן הזוהר מפליג בתיאור מרתק על הצלתו של דוד המלך מידיו של 'דומה' הבא לקחתו. בויכוח בין המלאך לקב"ה הזוהר מטהר את שמו של דוד מהחטא הכי חמור בעיניו – מפגם הברית. דוד לא חטא במאומה מבחינת היצר המיני ושמר את הברית עד לפרטים הקטנים. אפילו פרט קטן מבחינה הלכתית כגון דאגה לשמירה על שלושת ירחי הבחנה הנצרכים לפני נישואין עם אלמנה או גרושה יוצאים מכלל ספק אצל דוד. שמירת הברית הופכת ממשהו טכני להיות משהו רוחני. החטא בין אדם לחברו בו חטא דוד מול אוריה כשהמית אותו במלחמה פחות מטרידה את הזוהר והוא מניח בצד את העניין שדוד אכן  חטא ואכן נענש על כך. ההתמקדות כאן היא שדוד אמר "חטאתי לה' " למרות שלא חטא, וה' הציל אותו, בזכות ההודאה שלו בחטאו, מדין שיכול לבוא מ'בעלי הדין' [2]. בנקודה זו עלינו לזכור, המרחק בין ההצלה מידי הקטרוגים לבין הנפילה בהם הוא קטן מאוד – כחוט השערה, ולכן אל לו לאדם להעיד על חטאו. במשפט האזרחי מקובל שאין ראייה חזקה יותר בדין מאדם המודה בחטאו. לא כך בהלכה, רק בעניינים מסוימים אנו מקבלים את עדותו האישית של האדם, בדרך כלל אנו נקבע – 'אין אדם משים עצמו כרשע'. מבחינה רוחנית על האדם לכסות את חטאיו – 'חציף עלי מאן דמפרש חטאיה', אפשר לתת לזה הסבר בכך שהאדם שדן את עצמו לחוטא נהפך על ידי עצמו לחוטא ומכניס את עצמו לידיו של המלאך הרע. מבחינה זו דוד היה יוצא דופן שהרי העיד על עצמו כחוטא ובכל זאת לא נפל לידיהם של המקטרגים.

 

 

ובג"כ ומעשה ידיו מגיד הרקיע, אלין אינון חברייא דאתחברו בכלה דא – לומדי התורה בלילה מזוהים רבות בזוהר כשומעים את השכינה ואת דבר ה' – 'חברים מקשיבים לקולך'. אך יש גם צד נוסף לחברים שהוא לא רק פסיבי, צד זה הוא היצירה של התורה שנלמדת. דווקא לאור הלימוד מתנהלת ההשגחה האלוהית.

 

היום והלילה הם הזוג הנצחי של הזוהר – המידות האלוהיות והמלכות. על פי הנחות אלו הזוהר דורש את פרק י"ט בתהילים. ' יום ליום יביע אומר ' – הימים הם המידות, הכלים, והם אומרים ומוציאים לפועל את מה שהחברים לומדים בלילה בבחינת 'כל האומר דבר בשם אומרו'. לפי ערך הלימוד ועומקו כך יהיה הביטוי שהמידות נותנות לאותם דברים של החברים. ' ולילה ללילה יחווה דעת' – הלילה היא מידת מלכות הבאה להשלים את היום, להשלים את המידות. הקיום של מציאות תלויה בהשלמה שלה, בהכללה של הפרטים – במודעות. תפקידו של הלילה הוא לבוא אחר היום ולסכם אותו, בלילה עושים חשבון נפש על היום ומסכמים ביומן. בדומה לזה יש חילוק בין מי שעושה את ההיסטוריה למי שכותב אותה, מעט מאוד כתבו היסטוריה תוך כדי ההתרחשות (צ'רצ'יל הוא דוגמה למי שעשה כזה דבר).

 

אנו רגילים ביהדות לומר שהיום הולך אחר הלילה 'ויהי ערב ויהי בוקר יום…' , אבל פשט הפסוק יכול להיות – לאחר גמר הערב מתחיל בוקר חדש שהוא יום אחד ויום שני וכו'. כמו כן אנו מוצאים במקדש שהקטרת החלבים והאמורים הם בלילה, המזבח כביכול מעכל את עבודת היום. הרב צבי יהודה היה אוהב להסביר את התבנית מפרקי אבות "חביב אדם שנברא בצלם, חיבה יתרה נודעת לו שנברא בצלם" כך: המודעות היא החיבה והיא הדרגה העליונה יותר. סארטר סיכם את ה'אני' של האדם במודעות שלו, האדם קיים לא רק כשלעצמו אלא בשביל עצמו. כמו שהלילה הוא המודעות ליום כך ענינה של כנס"י שהיא המודעות למידות – היא עץ הדעת. בעולם הפילוסופיה התעוררה התנועה הרומנטית וניסתה לאבד את המודעות לטובת החיים הטבעיים, תנועה זו מציעה להשתחרר מ-'מותר האדם מן הבהמה' ולדבוק בעץ החיים. כתגובה לזאת משנת הזוהר (כמובן שאין משנה סדורה לזוהר!) מציעה שילוב הכרחי למתח הזה. החטא בעץ הדעת הוא לא הבחירה בדעת אלא הניתוק שלו מהחיים. כשהדעת מחליפה את החיים היא חוטאת את חטא הקיצוץ בנטיעות. גם הפוך: דבקות בעץ החיים בלבד היא  תנועה שלילית המוותרת על השלמות.

 

הזוהר משבח פעמים רבות את האחדות בין החבורה, האחדות בין החברים היא האחדות בין המידות. האהבה של החברים מאחדת (אהבה בגימטרייא אחד)  ומכנסת את הדעות השונות אל תוך מבנה אחד.

 

השירה יוצרת ארץ והתורה לעומתה משלימה את השמים, חידושי התורה גם יוצרים ארץ ושמים והם גם אלה המשוטטים בתוכם. דברי החידוש הם גם המסגרת לפעולה וגם הפעולה עצמה. כמו שאנו רואים בזוהר של ה'חתונה'[3] שם מתואר שהבעל מצד אחד מכניס את האישה לבית שלו, היא משלימה אותו, מצד שני היא בעצמה נקראת בְיתו. אפשר לומר שהתפקיד עושה את האדם ואפשר גם לתפוס שהאדם עושה את הפקיד. אפשר לומר שבדרך כלל התפיסה היא ש- 'אשת חיל עטרת בעלה', האישה היא בסך הכל הקישוט של בעלה, הוא העיקר והיא רק נלוות אליו. אך יחד עם זאת יש להוסיף הבנה שעטרת היא גם כתר, האישה נמצאת מעל לבעלה והיא עיקר מציאותו – אין מלך בלא עם ואין חתן בלי כלה. השילוב ההופכי הזה זהו הנס של חתונה וזוהי תכונתה של השכינה – מעבר לטעם ודעת.

 

 

 

עד דהוו יתבי, עאלו רבי אלעזר בריה ור' אבא, אמר לון (רשב"י) – ודאי אנפי שכינתא אתיין ועל זא פניאל קרינא לכו דהא חמיתון אנפי שכינתא – המידות הם הפנים, אלו הפוגשים את המידות הופכים להיות המידות בעצמם ומקבלים את הפנים שלהם. כך נפרש את האינטימיות של משה – 'פנים בפנים דיבר ה' במשה'. לומדי הזוהר הם הופכים להיות מידות ובראשם רשב"י. לאור זה צריך להבין את דברי הזוהר המפורסמים והקשים במבט ראשון, הזוהר מפרש את הפסוק " 'שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון ה' – דא רשב"י ", מידת ה' היא הפנים והגילוי אצל רשב"י. הרמב"ן בהקדמתו לפירוש התורה מאריך ומסביר שהתורה כולה היא רצף אותיות ותפקידה של הפרשנות היא לעסוק במציאת חלוקת האותיות והמילים בצורות שונות. על ידי הדרשנות שלא מסתפקת בפשט יש יכולת ליצור מחדש בעולם. בצלאל, מלא החכמה של בניין המשכן והכלים, הוא האבטיפוס למי שיוצר על ידי צירוף אותיות ומילים. צירוף האותיות בחושן מגלה את רצון ה'. גם מטה משה שבו הוא פועל ועושה ניסים, פועל ע"י המילים החקוקות בו. משה הוא מידת קוב"ה וכמו אדם הראשון הוא  ממלא את העולם מסופו ועד סופו, אך חסר לו את הצד המשלים. רבי עקיבא מתואר בחז"ל כגדול ממשה מפני יכולתו לדרוש באותיות ולצרף אותם, עליו נאמר – 'נכנס בשלום ויצא בשלום'. על רשב"י נאמר בזוהר (אדרא – רבא קלב,ב) שהוא גדול ממשה כי – 'משה לא ידע כי קרן עור פניו'  – אך רשב"י ידע, המודעות משלימה.

 

 


[1] הזוהר כאן מתייחס למציאות בה החתונות היו מתקיימות דווקא ביום וזה בעיקר בגלל  המציאות הטכנית של אותם ימים. מאמר זה מקובל להתפרש על ליל חג השבועות והוא מתאר את ההכנה למתן תורה שקורא בבוקר, אמנם לא כתוב כאן במפורש שמדובר על שבועות. יתכן ואפשר לחפש לילה נוסף בשנה שתיאור זה שייך אליו אך אפשר גם ללכת ברוח הזוהר ולראות את התיאור כאן כתיאור של אבטיפוס לכל לילה מימות השנה כאשר ברקע עומד המהלך של תיקון חצות שכל כך מרכזי בעולם של הזוהר.

[2] נקודה זו היא משמעותית בראיה של הזוהר: הקבלה של כוחות הרע, בגבולות מסוימים, עוזרת לנו להתמודד איתו. אפשר לראות את הדוגמא הקלאסית של השעיר לעזאזל.צ"פ.

[3] קטע שהרב נוהג לקרוא תחת חופות – בראשית מט,ב

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *