הרב פרומן

החלום לא נגוז

הרב-פרומן-3

החלום לא נגוז

Posted on

מי ימשיך את הדרך? למי בישראל החדשה קוראים 'שמאלני'? מהו היום כרטיס-הזהות בשביל להימנות על כוחות הקידמה? האם לא די לצאת (במכונית החדשה) להפגנה נגד ההתיישבות ביש"ע או להצביע פעם בארבע שנים בעד מדינה פלסטינית?

אחד במאי, התשנ"ב. רואה אני עניין בצירוף זה: תאריך לואזי עם תאריך עברי. להכניס את היום האוניברסאלי לוך השנה היהודית. להכניס את אחוות העמים לתוך הלוח של עם עולם.

השנה יותר מאשר בשנים קודמות. כי דווקא השנה יש עניין מיוחד באחד במאי. שהרי זה האחד במאי הראשון מאז שבוטלה המפלגה הקומוניסטית בבירת-הקומוניזם. אינני יודע איך יתמודדו שם עם עניין זה: האם יתבטל המצעד המסורתי בכיכר האדומה? ואולי תהיינה שם השנה דווקא הפגנות אנטי-קומוניסטיות? ואולי גילויי שמחה אחרים מן השחרור מעול הברזל האדום, מפשעיו הרבים כל כך- ובכך תיהיה שוב באחד במאי דווקא חגיגה של חירות-רוח? באופן בסיסי סבור אני שהתמודדות עם מצב זה של התבטלות הקומניזם הוא אתגר יוצא מן הכלל בחשיבותו לרוח האדם. כנראה שמה שמתאים לזמן הזה הוא לא כל כך מצעדים והפגנות, אלא מחשבות שבהן נעשה אדם אינטימי עם נפשו. אחד במאי השנה מתאים להיות יום חשבון-הנפש של רוח האדם. כפי שאומר רבי נחמן מברסךב- צריך להיאנח ולומר-'איפה אני בעולם?'. כל אחד עם האחד במאי שלו. כל אחד- תומכים לשעבר ומתנגדים לשעבר- צריך לעשות את חשבונו, איך הוא מתמודד עם העובדה שעולם המחר נגוז ואיננו. כי מי שאיננו מתמודד עם העבר אינו יכול לומר על העצמו שהוא בונה את העתיד. עכשיו יש זמן לחירות המחשבה והדמיון. אפשר לתקוף את הנושא מזוויות שונות. אפשר לנסות ניסויים מחשבתיים מגוונים. אפשר לשחק עוד ועוד על החלומות. האם באמת רוצים אנחנו לומר שכשהחלום הגדול הזה- לבנות כולנו יחד עולם אנושי מתוקן- גם הוא עבר, " אין לנו עוד כלום בעולם, אין עוד דבר?" האומנם נרצה להצהיר שאין אנו מאמינים עוד, לא באדם ולא בתקוות חלומותיו?

מצבנו מזכיר לי סיפור מן העולם התרבותי שעמו אנחנו צריכים ללמוד לחיות: כחלה מוחמד במפתיע ומת פתאום, הוכו חסידיו בהלם ובדיכאון. עד שקם אחד מהם וזעק אליהם: מוחמד מת ומי שמאמין בו- לו אמנם נכון להתייאש, אבל אלוקים חי ומי שמאמין בו הוא ימשיך את הדרך!

מי ימשיך את הדרך? זאת השאלה שאותה יש לשאול בכל קצוות העולם. וגם פה בעמנו בעמנו ובארצנו: מי ימשיך את העבודה? האם " תנועת העבודה" ערוכה לכך? גם בימים אלה כאשר התבררה, כידוע לרבים, שקריותו של הקומוניזם, אין אני בוש להודיע ברבים: רואה אני, לעניות דעתי, איך הולכת ומתאמתת תיזה סוציאליסטית ישנה: איך משמשות בעיות החוץ אמצעי להסחת דעת מן הבעיות הפנימיות. למי בישראל החדשה קוראים "שמאני"? מהו היום כרטיס הזהות בשביל להימנות עם כוחות הקידמה? האם לא די לצאת (במכונית החדשה) להפגנה נגד ההתיישבות ביש"ע או להצביע פעם בארבע שנים בעד מדינה פלסטינית?

אין אני מדבר על הרחוקים ממני. גם על עצמי אני מרגיש כמה זה יותר "לעניין" ויותר "מתאים" לי לארגן עוד פגישה של פלסטינאים מאשר להתמודד עם שאלה חברתית ביישוב שלי, הרחק מעין המצלמה. אבל סוף-סוף, מה יהיה אופיה של המדינה היהודית? ומה עם העבודה היום יומית של ישובו של עולמנו על "אדוני השוויון והצדק", לפי המליצה שהיינו אומרים פעם? ומה עם המלחמה-עכשיו למען צימצום פערים, למען אחווה אמיתית, למען חברה מתוקנת? ומה עם העבודה- עכשיו למען תיקון תוצאותיו של החטא הקדמון: להפוך את קללת העבודה("בזיעת אפך תאכל לחם" וכו') לברכת המלאכה ("כי לא על הלחם לבדו" וכו')?

מי מן המתפללים למהפך בבחירות הקרובות יכול, עם יד על הלב, להצביע על סיכוי ממשי שאמנם הוא פועל למען שינוי הכיוון בחברה הישראלית? היש היערכויות למהפך בכיוון-הזרימה החומרני? האם עומדת על הפרק הצעה ממשית להתמודדות עם ה"שוק החופשי" שבו אדם לאדם מוכר? השאלה איננה, כמובן, מה יהיה הקו של תעמולת-הבחירות, זאת מן הסתם עוד תשמיע כמה מילים טובות (אם יועצי התקשורת לא ישכנעו שזה יקלקל לגבי הרוסים והצעירים ובכלל). השאלה היא אם יתקיים משהו בכיוון של אותו חיוב שהתורה ביטאה אותו במילים " ובחרת בחיים" (דברים, פרק ל, פסוק י"ט). והרי זה עיקר חידושו של המטריאליזם ההיסטורי: לא המליצות האוטופיות אלא הממשות בתוך ההיסטוריה. וזה עיקר חידושה של הציונות. לא רק מילים יפות _כ"צפצוף הזרזיר" קרא להן רבי יהודה הלוי בספרו ה'כוזרי'), לא רק תקווה אלא הגשמה. השאלה היא האם יתחולל בישראל מהפך נוסף בשרשרת המהפכים שהיא הגשמתה שלל ההמשכיות של מסורת ישראל. האם לא על זה זעקו הנביאים? האם לא על זה היה המאבק שלהם: איך להפוך את המליצות והסמלים לחיים?

איך להפוך את ה"עבודה" זרה לעבודת אמת? האם לא צריך להיאבק למען מהפך? בוודאי. קום התנערה עם חלכה! גם אם הסוציאליזם הישן עד היסוד נחרב (כנראה גם הישראלי) לא היה זה הקרב האחרון במלחמת העולם. השאלה שאמיתית היא זו שנוסחה ע"י  הקומינזם שכולם מבינים היום שכולו שקר: מי יהיה הנושא האנושי של המהפכה? מי הוא זה שיבין את האמת הפשוטה והנשגבה גם יחד "כי המצווה הזאת.. לא מעבר לים היא (בלשון ובמציאות של ימנו צריך לומר: לא באמריקה- לא אמריקה כמשיח המדיני ובעיקר לא ההסדר האמריקאי כאחרית הימים-"קץ ההיסטוריה", מבחינה חברתית-תרבותית) " כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו". (דברים ל',י"א-י"ד).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *